לאחרונה היה לי ויכוח עם חבר שספג יחס מתלהם ועלבונות במקום העבודה שלו, וטען שהסביבה פחות משנה. "מה זה משנה באיזה מקום עבודה אהיה או איך יתייחס אליי הבוס… הרי גם ככה אני מביא את הסבל שלי איתי לכל מקום".
אז כן, כולנו סיגלנו דפוסים, ובעצם אישיות, שהיא במובן מסוים מה שאנחנו. אבל פה זה נעשה טריקי: הסביבה בה אנו "מוצאים" את עצמנו, בין אם מדובר בסביבה הזוגית, החברתית או התעסוקתית, היא במידה רבה מה שאנו מזמנים לעצמנו.
ואני לא מתכוונת במובן הרוחני של המילה (בכל זאת עדיין פסיכיאטרית ועוד לא שמאנית), אלא במובן של שחזור דפוסים: במידה וכילדה הוריי לא ראו אותי, קרוב לוודאי שמתוך אותה כמיהה שלא נענתה, בחיי הבוגרים אייצר לעצמי סביבה חסרת גבולות, בה אמשיך ואנסה לרצות את מי שמולי (ושוב אפגע מכך). או דווקא אייצר סביבה של דחייה והתכנסות, בה אתקשה לסמוך על מי שמולי, ואתעטף במנגנוני הגנה הרמטיים.
הביצה 🥚 והתרנגולת 🐓
כדי לסבך את זה יותר: לא מדובר רק בביצה, אלא גם בתרנגולת. סביבה כזו, שמשחזרת את החסרים המוקדמים שלי, בפני עצמה מהווה טריגר לעוד החמרה במצב, כי לשרוט את הפצע לא מוביל לחוסן, אלא לפצע עמוק ומדמם יותר.
"הסביבה בה אני מוצאת את עצמי היא כמעט אף פעם אינה אקראית, אלא הוכתבה במידה רבה בגלל אותן הטבעות שנוצרו עוד מילדותי."
אבל יש גם בשורות טובות.
ככל והקשר הזה מתקיים בכיוון אחד, הרי שהוא גם יכול להתקיים בכיוון השני. כלומר, באותה מידה שסביבה פוגענית תרע את מצבי, סביבה מיטיבה יכולה דווקא לייצר ריפוי.
סביבת עבודה בה יתייחסו אליי בכבוד ובה אחווה הערכה, בהדרגה תוכל לחלחל ולייצר שינוי בהוויה הפנימית שלי. אותו כנ"ל בזוגיות בריאה אחרי זוגיות רעילה, שתוכל להוביל להפנמה של דפוסי תקשורת מיטיבים.
במידה רבה, זו גם משמעותו של טיפול פסיכותרפי: הסביבה הטיפולית מטרתה הראשונית לייצר מרחב בטוח בו ניתן לייצר אינטראקציה, ובה, אולי, תוצאה אחרת ממה שמשתחזר לרעה בלופ אינסופי במציאות שבחוץ.
אז נכון, לא כל כך קל לשנות דפוסים, ובוודאי לייצר קווי אישיות חדשים. אבל מקום טוב להתחיל בו הוא לשבור את מעגל השחזור. וכן, לפעמים הצעד הראשון הוא להסיר את עצמי מסביבה לא טובה.